נשאתי בגיל 26 לאיש יקר שחלה בתקופת הנערות בלוקמיה. בזמנו הרופאים המליצו על הקפאת זרעים, אך מסיבות אישיות הוא בחר שלא לתת.
כשהתחתנו, הוא אמר בכנות שכמעט ואין אפשרות למצוא אצלו זרעים. האמנתי שאם ה' ירצה, שום דבר לא יפריע והסכמתי לתהליך שמן הסתם אצטרך לעבור אך אהבתי אותו והלכתי על זה באומץ וברצון.
אחרי כשנתיים וחצי התחלנו תהליך הכנה לIVF.

בעקבות חרדה שלי ממחטים והתערבויות רפואיות, עיקר האנרגיות שלי הלכו לתהליך הטכני. הדקירות ובדיקות הדם גזלו ממני כוחות אבל המטרה היתה מול עיני והתגברתי.
טיפול ועוד טיפול ועוד אחד… ואחרי שנה וחצי של תשובות שליליות, התהליך הטכני התגמד למול הקשיים הרגשיים..
העליתי יותר מ10 ק"ג. הייתי מוצפת, בוכה המון ולא מבינה למה. עצבנית ברמה שבפנטזיה, הייתי יכולה לרצוח אנשים. ובעיקר – מבולבלת ונבוכה ולא תמיד יודעת להבחין מי אני באמת ומי אני בעקבות ההורמונים. לא נתתי לעצמי הפוגה ולמרות שבעלי עודד לקחת הפסקה. התחושה שאני רוצה לחבוק תינוק ולדבר על נושאים כאלו, כמו חברותי, היה בראש מעייני. רציתי כבר לנצח!
אחרי שנתיים שכאלו הבנתי מהרופא שחוץ מתרומת זרע אין עוד מה להציע. התחזית היתה שחורה והרמנו ידיים. השקעתי את עצמי בעבודה ובהתפתחות מקצועית והתנתקתי רגשית מכל דבר.
למזלי, חברות טובות לא נתנו לי מנוח והתחלתי טיפול רגשי. המון חרדות שצפו לי שם, רגשות שהדחקתי וכו וכו…
אחרי כ7 שנים, בהן לא הסכמתי לשמוע מילה בנושא, בערב אחד באירוע משפחתי, בת דודה המליצה לי לגשת לפרופ' וייסמן בשל היותו תותח מבחינה מקצועית ועם זאת חם ואדיב ורגיש.
החזרה לטיפולי IVF היתה הפעם ממקום שונה לגמרי. פחות לחוץ, יותר אישי ופנימי ובהקשבה ליכולות האישיות שלי ושלנו כזוג.
אציין שעברנו בתקופה זו גם טיפול זוגי משמעותי כי הצטברו בינינו הרבה כעסים ומתח.
הפגישה עם הרופא כללה גם שיתוף רגשי. הוא הקשיב, הבין והבטיח להתחשב. קבענו קצב נינוח שנוכל לשאת בלי לאבד את עצמנו בדרך וגם ההורמונים שהוא רשם לי היו מתונים.
לא היה קל! הרבה דמעות, כאב, ייאוש ואכזבה אבל בעקבות הטיפול הרגשי היינו שנינו קשובים ומחוברים לעצמנו ודאגנו לנו לפינוקים והפוגות.

הסוף הטוב:
לפני כשנה בעלי עבר תהליך שנקרא 'דיקור' והוצאו זרעים בהתערבות כירוגית תחת הרדמה מלאה.
לשמחתנו האינסופית, קיבלנו תשובה חיובית ועוד אחת ועוד ובאולטרסאונד היה דופק, ועוד אחד מוצלח ומול עינינו התפתח עובר תקין וברוך ה' זכינו!
ארשה לעצמי לומר שבמקביל לתהליך הרפואי, חשוב לשים לב לנשמה.
בסוף הילד שיוולד, יצטרך הורים שמחים וחזקים ורגועים. וזה גם אתגר!